מחקר הדוקטורט שלי עוסק ב"בצלאל החדש" (האקדמיה לאמנות בצלאל בין 1935-1965) בתקופה שלאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון, במקביל למלחמת העולם השנייה והשואה ואחריה עד סוף שנות ה-40. החל מפתיחתו ב-1935, מורים ומורות לצד מועמדים ומועמדות ללימודים, ברובם ממערב וממרכז אירופה, שלחו מסמכים אישיים ויצירות אמנות ל"בצלאל החדש" מתוך מטרה להתקבל למוסד. אשרת העלייה ארצה הייתה פתח הצלה למתרחש באירופה. בתכתובות המתעדות את הקשר בין "בצלאל החדש" לבין ארגונים יהודיים והמועמדים עצמם, מתגלה מבצע הצלה להבאתם ארצה. לאחר מלחמת העולם השנייה, במעבר חד מזוועות השואה, עשרות ניצולי שואה עלו והגיעו ללמוד אמנות ב"בצלאל החדש", בניהם מי שיהפכו לאמנים בולטים. בדצמבר 1946 בית הנכות (מוזיאון בצלאל) הציג תערוכה תקדימית בשם "מאחורי הסורג – ציורים ממחנות הריכוז" אשר חשפה לראשונה דימויים מהשואה לציבור הישראלי.  מחקרי מבקש לבדוק מה הייתה תרומתו של "בצלאל החדש" כמוסד להצלת יהודים לפני ובזמן המלחמה, כיצד התייחס לניצולים שהגיעו ללמוד בו אחריה ומה הייתה השפעתה של תערוכת "מאחורי הסורג" על זכרון השואה בארץ ישראל. אני כותבת את עבודתי בהנחיית פרופ' שלום צבר ופרופ' יפעת וייס.

אני מחזיקה בתואר ראשון ושני מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית ובתעודת הוראה ממכון כרם בירושלים. תזת ה-MA שלי בהנחיית פרופ' גל ונטורה עסקה בדימויים של מגידות עתידות באמנות הצרפתית של המאה ה-19. כיום אני מלגאית של מכון המחקר ליהדות זמננו.